לחיות בכבוד: הדור שנעלם – למה כל ארוחה היום היא חשובה?

137,401 ניצולי שואה חיים היום בישראל. בכל שנה, אלפים נפטרים, והשעון מתקתק.

אברהם, בן 92, יושב בסלון הקטן שלו. על השולחן לידו – תמונות ישנות, שחור-לבן, של אנשים שכבר לא פה. "זו אחותי", הוא אומר ומצביע על תמונה. "היא נהרגה בגטו. הייתה רק בת עשר". הוא מסתכל על התמונות הרבה, כל יום. "אני האחרון", הוא אומר בשקט. "מכל המשפחה. אני האחרון שנשאר". הוא לא מדבר רק על המשפחה שלו. הוא מדבר על דור שלם.

המספרים

137,401 ניצולי שואה חיים היום בישראל. זה הנתון האחרון של הביטוח הלאומי. זה אולי נשמע הרבה, אבל המציאות אחרת. כ-42,000 מהם חיים מתחת לקו העוני. הם צריכים לבחור בין תרופות לאוכל. בין חימום לחשמל. בין אוכל לכבוד. הגיל הממוצע הוא 85-86. רובם בשנות ה-80 וה-90 לחיים. כמה זמן עוד נשאר להם? בכל שנה, אלפים נפטרים. הדור הזה הולך ונעלם, מהר.

השעון מתקתק

"רבים מהניצולים אומרים לנו שאם לא היו מקבלים את הארוחה שלהם מהעמותה בכל יום, הם היו יכולים למות ואף אחד לא היה יודע על כך", אומר ארז קרלנשטיין, מייסד עמותת "לחיות בכבוד". זה לא ניסיון להיות דרמטי. זו מציאות. יש ניצולים שחיים לבד, בלי משפחה, בלי קרובים. האירוע היחיד שלהם ביום זו הדפיקה בדלת של המתנדב עם הארוחה החמה. "אם אנחנו לא נגיע", אומרת ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים בדרום, "מי יגיע?".

הסיפור של מרים

מרים, בת 88, הצטרפה לעמותה לפני שלוש שנים. הבת שלה גרה באילת, הבן בחו"ל. היא גרה לבד בעיר רחובות. "היא הייתה גאה מדי לבקש עזרה", המתנדבת של שרה מספרת. "השכנה שלה שמה לב שהיא נראית חלשה, והתקשרה לעמותה". כשהמתנדבת הגיעה בפעם הראשונה, מרים לא רצתה לפתוח. "אני לא צריכה צדקה," היא אמרה מאחורי הדלת. "זו לא צדקה", המתנדבת אמרה. "זה ארוחה חמה. פשוט ארוחה". מרים פתחה. קיבלה את הארוחה. שנה לאחר מכן, בגיל 89 היא נפטרה. "אני חושבת על זה הרבה", המתנדבת אומרת. "עוד שנה שהיא קיבלה ארוחה חמה כל יום. שנה שלא הייתה רעבה. שנה שמישהו דפק לה בדלת". זו הייתה שנה אחת. אבל זו הייתה השנה האחרונה שלה.

"האנשים האלו שרדו את השואה והיום הם לא שורדים את היום-יום"

זה ציטוט שארז חוזר עליו הרבה. והוא נכון. הם שרדו מחנות ריכוז. הם שרדו גטאות. הם שרדו את המסע לארץ אחרי המלחמה. הם בנו בית, הקימו משפחות, עבדו. ועכשיו, בגיל 85, 90, 92 – הם לא שורדים את החיים הרגילים. הם לא יכולים ללכת לסופר. לא יכולים לעמוד ליד הכיריים. לא יכולים להרים סיר. לפעמים לא יכולים להרים את היד. "זה לא הוגן", אומר דני, מתנדב בפתח תקווה. "הם עברו כל כך הרבה. ועכשיו הם צריכים לדאוג איך יאכלו?".

למה עכשיו זה דחוף?

בעוד עשר שנים, רוב הניצולים כבר לא יהיו פה. זו עובדה. הגיל הממוצע 85-86. בעוד עשר שנים, הם יהיו בני 95-96. כמה יהיו בחיים? "זה הזמן האחרון שלנו לעשות עבורם", אומר ארז. "עכשיו. לא בעוד שנה, לא בעוד חמש שנים. עכשיו". יש דחיפות באופן שהוא מדבר. "כל יום שעובר, זה עוד יום פחות", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים לבזבז זמן". העמותה מחלקת 3,500 ארוחות ביום. אבל יש עוד ניצולים שצריכים. 30,000 ניצולי שואה חיים בפחד שלא יהיה להם אוכל. "אנחנו רוצים להגיע לכולם", ארז אומר. "לכל ניצול שצריך".

הסיפור של יוסף

יוסף, בן 94, הצטרף לעמותה לפני חמש שנים. הוא חי לבד בבאר שבע. המתנדב שלו, יוסי, הגיע אליו כל יום. הם היו חברים. יוסי ישב איתו, שמע סיפורים, צחק איתו. לפני שנה, יוסף נפטר בגיל 98. "הלכתי להלוויה", יוסי מספר. "הייתי שם כמעט לבד. משפחה קטנה, כמה אנשים. זהו". הוא עדיין חושב על יוסף. "אני שמח שהיה לי הזכות להכיר אותו", הוא אומר. "וחמש שנים שדאגנו לו. זה משהו".

מה קורה כשמאחרים?

העמותה מקבלת פניות כל הזמן. ניצולים שצריכים עזרה. לפעמים, זה מגיע מאוחר מדי. "היו מקרים שמישהו התקשר לבקש עזרה", אומר ארז, "ועד שהסדרנו הכול, הניצול כבר נפטר". זה לא קורה הרבה. אבל זה קורה. "זה הכי קשה", הוא אומר. "לדעת שהיה מישהו שצריך, ולא הספקנו".

"מגיע להם שנהיה פה בשבילם"

"מגיע להם שנהיה פה בשבילם אחרי כל מה שעברו," אומר ארז. "הם עברו את הגרוע מכל, ועכשיו אנחנו כאן כדי להחזיר להם את הכבוד". זה לא על צדקה. זה על חוב. חוב של דור. חוב של מדינה. חוב של אנשים. "הם בנו את המדינה הזו", אומר דני. "הם באו לפה אחרי השואה, בלי כלום, ובנו. ועכשיו אנחנו צריכים להיות פה בשבילם".

האחריות שלנו

כל אחד מאיתנו יכול לעשות משהו. תרומה של 27 שקל. זה ארוחה אחת. זה יום אחד של לא להיות רעב. 189 שקל זה שבוע של ארוחות. 810 שקל, זה חודש שלם.

"אני יודע שזה לא קטן", אומר ארז. "אבל בשביל ניצול שואה, זה ההבדל בין לאכול ללא לאכול". אפשר גם להתנדב. לבוא למטבח, לארוז ארוחות. לצאת לחלק. פשוט להגיע. "המתנדבים שלנו הם הלב של העמותה", ארז אומר. "בלעדיהם אין לנו סיכוי".

הזמן שנשאר

אברהם, בן 92, יושב ומסתכל על התמונות. המתנדבת שלו הגיעה עם הארוחה, ישבה איתו כמה דקות. "כמה זמן עוד יש לי?" הוא שאל אותה. היא לא ידעה מה להגיד. "לא משנה", הוא אמר, "כל יום זה מתנה". הוא פתח את המגשית, התחיל לאכול. "תודה", הוא אמר. "תודה שאת פה". זה כל מה שהוא צריך. מישהו שיהיה פה. העמותה תהיה פה. כל יום. עד שיהיה צריך. כי הזמן מתקתק. והדור הזה הולך ונעלם, ואנחנו צריכים להיות פה בשבילם עכשיו.